21 אני שמח שהמעבר התכוף מבית ילדים אחד בקיבוץ לבית ילדים אחר גרם לכך שאיני מתגעגע לבתים השונים שחייתי בהם . אבל איני מסוגל כלל להיכנס לנעליו של אדם הנאלץ לישון על ספסל בשדרה . בית הרי אינו רק ביטחון פיזי וגג מעל הראש, אלא הרחבה של עצמך ושל משפחתך, מרחב מוגדר המחזיק את האוויר שאתה נושם, את הטעמים והריחות והצבעים שהם אתה . כשאני עוצם לרגע את העיניים נדמה לי שבית הוא זכר רחוק של אם ושל שפת אם . עוד ועוד יונים צוללות אל המים, סביב הכיכר מרעישים אוטובוסים ומכוניות ניקיון של העירייה, אבל הישנים אינם מתעוררים . אנשים ספורים חוצים את הכיכר, מאיצים את צעדיהם ומורידים את עיניהם כשהם עוקפים את המזרקה . אימהות ואבות דוחפים עגלות ילדים אל גן ילדים סמוך ( מה אומרים להם ? איך מעַבּים את עורם למול המראות האלה ? ) . כמה זמן נמשכה ילדותם של הישנים כאן, ואיך הסתיימה הילדות הזאת בָּלא-בַּית הזה, על מיטת עץ עשויה חמישה מוטות צרים . "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כתב יהודה עמיחי, "פחות 2 על מזה על ילדי בית הספר . / ועל הגדולים לא ירחם עוד, / ישאירם לבדם" ספסל בכיכר מסריק . יום שלישי, בוקר של שירה תל-אביבית . אנ...
אל הספר