] 94 [ ה קץ של קץ העולם ] 95 [ ח ב רוּת אחר צהרים אחד, בשלהי קיץ 1989 , צלצל אליי ביל וולמן ( Bill Vollmann ) ושאל : ״היי, ג׳ון . אתה אוהב בשר של אייל הצפון ? בדיוק חזרתי מהקוטב הצפוני עם בשר אייל שיתקלקל עוד מעט, וג׳ניס עומדת להכין ממנו צלי״ . קול הדיבור של ביל אינו דומה לזה של אף אחד אחר — שטוח, עובדתי וכזה שקשה לפענח את נימתו . האם הייתה הרמיזה שאכלתי מספיק בשר אייל כדי לדעת אם אני אוהב אותו, בדיחה שנונה ? מה בדיוק התכוון לומר בביטוי ״שיתקלקל עוד מעט״ ? עם ביל, לעולם אין לדעת . גרתי בקווינס באותם ימים, נאבק בכתיבת ספרי השני, וביל היה האדם הראשון שהיה לחברי אחרי שכבר נהייתי סופר . שנה קודם לכן, במנהטן, נסענו הוריי, אשתי ואני במעלית במלון עם בני זוג מבולגנים בגיל העמידה שחייכו לעברי בנועם והציגו את עצמם כהוריו של ביל . הם היו בניו יורק לכבוד אותו טקס הענקה של פרס ספרותי שאליו הלכנו אנו . בנם, שאותו פגשתי בטקס עצמו, נראה יותר כמו הזוכה ביריד מדע של בית ספר תיכון ; היו לו משקפי המתכת עבי הזגוגית, מעיל הספורט הלא מתאים, גון העור של מתבגר והתספורת המגושמת . דיברנו לא יותר משתי דקות כשהציע...
אל הספר