] 216 [ בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי את השקפתו על חיי האדם אפשר לסכם בדברים הקצרים האלה שכתב לקראת סוף פנומנולוגיה של התפיסה : אני הנני מבנה פסיכולוגי והיסטורי . עם הקיום קיבלתי דרך קיום או סגנון . כל פעולותיי ומחשבותיי קשורות למבנה הזה, ואפילו הגותו של פילוסוף אינה אלא דרך לבטא במפורש את אחיזתו בעולם, שהיא כל מה שהוא . ואף על פי כן אני חופשי, לא למרות המניעים הללו או מתחת להם, אלא באמצעותם . שכן חיים בעלי משמעות אלה, פשר מיוחד זה של הטבע וההיסטוריה שהוא אני, אינם מגבילים את גישתי לעולם ; אדרבה, הם אמצעי התקשורת 2 שלי איתו . דברים אלה ראויים לקריאה חוזרת . היבטי קיומנו המגבילים אותנו, אומר מרלו-פונטי, הם אותם היבטים עצמם שקושרים אותנו לעולם ונותנים לנו מרחב לפעולה ולתפיסה . הם עושים אותנו למה שאנחנו . סארטר הכיר בצורך בשקלול התמורות הזה, אבל כאב לו יותר לקבלו . בכל נפשו השתוקק להיות חופשי מכבלים, ממכשולים, ממגבלות ומדברים צמיגיים נצמדים . גם היידגר הכיר במגבלה, אבל אחרי כן חיפש דבר-מה דמוי אלוהות במיתולוגיזציה שעשה לישות . מרלו-פונטי, לעומת זה, הבין בשלווה רבה שאנחנו קיימים רק באמצעות פש...
אל הספר