] 206 [ “נכון, מתוקה . בואי נראה מה חסר לנו שם, ואם משהו חסר, נבקש מסבתא שתשלח לנו, טוב ? " “טוב, אימא", אמרה ורצה החוצה לשחק עם הגורים . איזה מזל . איזו ילדה מאלפת . הכול בסדר אצלה . הכול תמיד בסדר . כשאמרתי לה שאנחנו נוסעות להודו ושנחזור לחוקוק אחרי שנה, עיניה נדלקו . “יופי ! סוף-סוף אני אוכל לראות את אבא ואת הנמר של אבא ! " * * * באוקטובר 2009 יצאנו מגורגאון, מבית הוריו של שאלב, בג'יפ עמוס לעייפה בחומרי בניין ובכלי עבודה . דברים שאי אפשר להשיג בהימלאיה . נסענו שמונה שעות עד לרישיקש שעל גדת נהר הגנגה . רישיקש האהובה והמוכרת . “מאיה, את יודעת שאימא ואני הכרנו כאן ברישיקש ? " שאלב אומר למאיה . “טוב, לא הכרנו", אני מתקנת . “כאן התחברנו, הכרנו בלדאק" . “מה, באמת ? " מאיה שואלת ולא ממש מקשיבה . היא יותר מדי מרותקת למראות המתחלפים בחלונה . ריקשות רועשות עמוסות בעולי רגל מכל רחבי הודו . אנשים פשוטים שחסכו כל חייהם כדי שיוכלו להגיע לגנגה פעם אחת בחיים ולטבול בנהר הקדוש . לפעמים הם הולכים שבועות, לפעמים הם נוסעים באוטובוסים צפופים ימים על ימים, רק לטבול פעם אחת בחייהם . כמעט כמו החג' למכה . כ...
אל הספר