] 12 [ על היער שלי, לא יכולתי לשאול אף אחד על התופעה . אולם יום אחד, כשישבתי על הדשא עם סטודנטים ומרצים מהפקולטה, הגיעה הלהקה עד הדשא . כמו ביער, הלהקה התיישבה בדממה . כולם הסתכלו בהשתאות בתופעה המוזרה . וכמו שקרה בלילה, אחרי חצי שעה קמה כל הלהקה בעקבות המנהיג ונעלמה אל תוך היער . הלילה הם לא הגיעו, אך הייתה לי תחושה שהם מביטים בי מבין העצים . פתאום ידעתי . “אתה מוזמן להצטרף אליי", אמרתי בקול שקט . “את פשוט תמיד יודעת", אמר אלון והגיח מבין עצי האורן שמאחוריי . “יודעת כל מה שלימדת אותי", אמרתי . “קפה ? " “תודה", אמר והתיישב לצידי . מזגתי לו קפה מתוך הפינג'אן הקטן . אלון . יכול להיות כל אדם ברחוב . ישראלי טיפוסי . נמוך, רזה, שיער שחור כמו פחם, מכסיף ברכות . אף חד, עיניים מרצדות, שפתיים דקות . חכם כמו שד . יודע יותר מדי על הכול . בטוח במאה אחוז בצדקת הדרך . כבר שנתיים אנחנו נפגשים כאן ביער הזה אחת לשבועיים . בכל פעם במיקום קצת אחר . אלון שומר עליי . שומר נפשי . לפעמים יש לי תחושה שהוא מכיר אותי טוב יותר משאני מכירה את עצמי . מדהים כמה עמוק יכולים שני אנשים לדעת זה את זו אחרי שנתיים בלבד ....
אל הספר