לא נשכח נצא לרקוד 163 כבר הייתי אחרי המחסום הצבאי, שכדי לעבור אותו צריך אישור מיוחד ממשרד ההגנה . רק אחריו התחיל האזור . מעין אזור ניטרלי או סכר, אפשר לומר . תְחום שבו כוחות יוניפי"ל, צבא לבנון, החיזבאללה והגבול עם ישראל יצרו מרחב ובתוכו החיים עצרו את נשימתם . הטיפוס הלך ונמשך . אחרי כל עיקול הדרך טיפסה עוד קצת למעלה . הסתכלתי בקרקע כדי לשמֵר את האשליה שאני מתקדם בקו ישר . זאת היתה המלצה של קצין גרמני שפגשתי בביירות . "ה'סיפריאנה,׳״ הוא אמר, "שם זה ממש סוף העולם . טירוף, זה כל מה שאני יכול לומר . ברור שמבוּדד שם לגמרי . מבוּדד נורא . " אבל אז התברר ש"מלון סיפריאנה" הוא דווקא משהו אחר . מבנה לא גמור גדול ומטאפורי, חלום בהקיץ שנראה כמעט קומי . חלונות מוחשכים למחצה וחזית המבנה בצבע כתום בין כל עצי הבננה, ככה לפחות זה נחרת בזיכרוני . כשראיתי את ה', בעל המקום, בפעם הראשונה, עוד חשבתי שהוא פועל בניין שבדיוק מתקן משהו . הוא לא נעל נעליים . הוא 164 ישב במרפסת והיה עסוק בלגרוב גרביים עם חורים גדולים, ונוסף על כך היה לו זקן שגרם לו להיראות כמו ג'יהאדיסט מזדקן שהתיישב לנוח . "שבעים דולר," הוא אמר...
אל הספר