לא נשכח נצא לרקוד 153 תקועה לו כמעט במרכז הפה . כבר היינו במקום אחר בחיים שלנו , לא כמו אז , כשגרנו פה . ידענו הרבה יותר טוב מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים להגיע . ידענו מה שקר , מה אמת , ומה סתם חלומות מהסוג שכשאתה מתקרב אליהם אתה מגלה שהם כלום . ידענו , לפחות חשבנו ככה . הנסיעה הזו באה ממקום שונה , עייף יותר , הרבה יותר כבד . הלב כבר לא דפק כשעלינו על הרכבת מנמל התעופה לעיר . במובן מסוים , מהרגע שנחתנו רציתי שכל הנסיעה הזו כבר תיגמר , שנהיה אחרי . לא יכולתי לא לנסוע , אבל גם לא רציתי יותר מדי להיות שם . מחוץ למועדון עמד השומר , מעשן גם הוא , מתבונן באופק כאילו עוד רגע יתגלו לפניו האורות של ניו יורק . אגב , יומיים אחר כך אותו שומר יחשוב שאנחנו ערבים ויתקע בנו מבט יבש ויגיד ש"זו מסיבה סגורה " ושאי אפשר להיכנס ושאנחנו "צריכים ללכת, " ויחצוץ בגוף הגדול שלו בינינו לבין הפתח . אנחנו נרגיש את ההרגשה הזו שאדם זר מרגיש במקום שהוא לא עד הסוף "המקום שלו ", וכן , לא משנה כמה גרנו כאן וכמה הסתובבנו ברחובות האלה וכמה אנחנו מספרים לאנשים על חנות הדיסקים ההיא ליד הנהר שאפשר לקנות בה דיסקים של מוזיק...
אל הספר