לא נשכח נצא לרקוד 93 רצתי במורד השדה הפתוח כדי לקצר את הדרך, נחשים ירוקים נמלטו מתחת לאבנים הלוהטות ולחששו, לקח לי זמן להבחין באיש הזקן . היו לו פנים כהות וחרושות קמטים והוא נתמך במקל ביד לבנה ועקומה, רועה ערבי, חשבתי וחיפשתי במבטי אחר העִזים שלו, את רוצה פעמון על הצוואר, הוא לחש, באת מהכפרים, הוא דיבר עברית מעורבת בארמית ובלטינית, פלסטיני נוצרי, חשבתי וציפיתי לעמוד בתוך עדר עִזים דוחפות ומסריחות, את הבת שלי ? הוא שאל, האיש הזה מטורף, חשבתי והתחלתי לפחד . לא, את לא יכולה להיות הבת שלי, הוא המשיך, צעירה מדי, זה היה לפני יותר מדי זמן, אף אחד כבר לא בא מהכפרים, כולם קבורים, כולם קבורים, הוא גיחך ומקלו רקע באדמה בקצב . הם ברחו אל החומות, כשבחוץ משתוללים הם בורחים אלינו פנימה והם רעבים, רעבים ללחם, קצת רעבים אחרי הכול, הוא הביט בי בערמומיות, מאחורי הבית את יכולה לראות את הצלליות שלהם וליד החומה את הקברים שלהם, עטופים בתכריכים, חולים ובריאים הביאו אותם אלינו, רק אחד היה פיקח, העמיד פני חולה, את רואה את הסימנים, הוא החזיק מולי את ידו הלבנה, העקומה, את רואה אותם ? רק מהסמרטוטים, יום יום, אף אח...
אל הספר