לא נשכח נצא לרקוד 17 4 . ברצינות . עכשיו נראה לי שאפשר להתחיל . 5 . התבוננות . החלל היה רחב ואפור וקר . בסים קצובים הלמו ברקע . על קירות הבטון החשוף נתלו כתריסר עבודות אמנות . בפינה, על שולחן עץ עם שלוש רגליים, נחו בקבוקי יין, חלקם פתוחים, כולם מלאים . עמוק בחלל עצמו, מתנדנד מרגל לרגל, עמד אדוניס צעיר בחולצה לבנה, שׂערו חלק ובוהק, עיניו תכולות, נמשים פזורים על לחייו . מבטו היה ממוקד במסך טלוויזיה ישן שהקרין סרט מצויר בעיפרון שחור : צללית דקה של אישה מטפסת במאמץ במעלה גרם מדרגות הצף באוויר . אך מאחר שגרם המדרגות עצמו הוא לולאת מוביוס, בכל פעם שהאישה מגיעה לקצה היא מוצאת את עצמה בתחתיתו של אותו הגרם . זהו לופ . האישה לעולם לא תפסיק לטפס . מחוץ למסך, מצדו האחר של החלל התעשייתי, נכנסה דמות דקה . קסדה אדומה על ראשה, על כתפיה מהודק ז'קט עור שחור מרוכסן . כשהורידה את הקסדה נשפכו ממנה גלי תלתלים שחורים ונחשפו עיניים גדולות מרוחות בשחור . האישה לכסנה מבט אל הגבר הבהיר שבקצה האולם . באותו רגע הרכין הגבר את ראשו ובחן את המדבקה הנושאת את שם היצירה . הוא חייך אל עצמו, חיוך רחב וחי שהבזיק עד לצדו הש...
אל הספר