יחיל צבן 118 ומדיבורים, נאלצים אורחי החתונה להודות בינם לבין עצמם שהאוכל המהמם שלא מכבר אכלו, שוב פעם, עוד פעם, כרגיל, לא היה משהו . לא שהאוכל בחתונה הישראלית לא טעים . יותר מדויק להגיד שהוא אכיל, הוא בסדר, היה מבחר, רק שהפרגית במעטפת פילו פריכה וברוטב בוטנים הייתה יותר מדי סיבית, שירקות השורש בקדרה על מצע של ערמונים היו פחות מדי מבושלים, שלא התלהבתי מהאורז עם החמוציות והצנוברים המסוכרים, שהסיגרים הממולאים בבשר עגל, בהרט ואגוזים היו מעולים אבל כל השאר היה קצת פחות, שהיה המון אסאדו בציר יין וצ'ימיצ'ורי אבל הוא היה קצת פושר, קצת עייף כמו הפרצוף של החתן, שהקינוחים נראו מדהים אבל לא הייתי מזמין אף אחד מהם בבית הקפה . בקיצור, לא משהו . "לא משהו" הוא הוא הביטוי שמתמצת את חוויית האכילה בחתונה הישראלית . וזה מוזר, אפילו מוזר מאוד, מכיוון שלאוכל מוקדשים מרב המשאבים החומריים והנפשיים של החתן והכלה ובני משפחותיהם . אוכל בחתונה עולה הון תועפות, מינימום שבעים וחמישה אחוזים מהתקציב . חסכונות נשברים, הלוואות נלקחות, משכונות נמסרים, חופשות בחו"ל נגנזות וביטוחי בריאות מבוטלים כדי להוסיף עוד עמדת קבבוני...
אל הספר