ארץ אוכלת 103 אם תיאכל אם לאו . לכך נוסף ציר הדגים הרירני שמקיף את הקציצה, הרועד כמו דו-חי שטרם החליט אם פניו לים או ליבשה, ומכתר אותה באי-ודאות . ההגשה המסורתית של הקציצה בתוך קליפת הקרפיון, דג לא מצודד, או לחלופין עטופה בפיסה מעורו השחור, הופכת את הגעפילטע פיש למאכל כעור אף יותר . אפרפרות לבנבנה שחיה בתוך שחרחרות אפרפרה . מצד שני, נדמה שהגעפילטע פיש הוא מעין פסל סוריאליסטי הנמצא לא רק על הצלחת אלא גם על הגבול בין דמיון למציאות, בין המודע למודחק ובין התשוקה לאימה . את ההרגשה הזו מעוררת פרוסת הגזר הכתומה שנחה על הדג, הצימעס, שפוקחת עין ומתבוננת בסועדים הבאים לכלותה . יחד עם הציר הרוטט היא מקנה לדג שנטחן ובושל חיות מפתיעה . כאילו לא מספיק להמית את הקרפיון, לקצוץ אותו, לטחון אותו ולבשל אותו כדי להרוג אותו לחלוטין . אליהם מצטרף הארגמן המלכותי של החזרת שפורש גלימה מדממת על הקציצה חסרת החן עד שבסוף האכילה נראית הצלחת כאילו עברה פוגרום . גם טעמו של הגעפילטע פיש בעייתי . הבלילה הטחונה שבושלה במים נראית כמו הדבר האחרון שקשור לדג, וכך גם טעמה, רחוק מהדגיות, רחוק מהנהר . זהו דג שאינו דג . גם מרק...
אל הספר