ארץ אוכלת 65 וההשהיה יוצרות ציפייה שביסודה תמיד עומדת פנטזיה קטנה . אחרי כמה דקות טובות של חיכיון, שורה קטנה בתפריט כ"ברבוניה בחמאה, פלפל וסומאק" מתחילה לפזז ולקפץ בדמיון בין פלגי חמאה כשלצווארה ענק פניני פלפל שחורות ואבני פטדה סמוקות . חלום זה מתנפץ לרסיסים כשהמזלג ננעץ בדגיג שבע ימים ומצומק, שבועיות שומן וזיפי תבלין שרופים מלכלכים את קלסתרו . כי כן, גודל הציפייה למזון, שמגבירה את הרעב ומסעירה את הדמיון, מתבדה תדיר אל מול המציאות שבצלחת . ולכן ההמתנה למזון היא תמיד הרת סכנה עבור מתקין המנה, כי ככל שהיא מתמשכת כך המזון שמוגש בסופו של דבר חייב להיות פנטסטי . החמין הוא מסוג המאכלים שההמתנה להם כבר חורגת מהפנטזיה ונוגעת בנשגב . אנחנו רגילים ומאומנים להריח את התבשיל של ארוחת הצהריים, להתאפק עשר, עשרים או שלושים דקות ואז לאכול אותו . המרחק בין אדי החמין, שמכים באף שוב ושוב וממלאים בפרודותיהם את חלל הפה, לבין היעדר ממשות מוצקה שתתמוך בהם, הופך את החמין לישות אמורפית שחייבת לפצות אותנו על שעות של דמיוני דמיונות . אולי משום כך לקח היינריך היינה את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, מחק את ה"אודה לשמ...
אל הספר