האדם כישות פתוחה — פסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית והמטריצה האמפתית

120 כ ו ח ה ה מ ר פ א ש ל ה ס ו ל י ד ר י ו ת שנחשבו בלתי ניתנים לטיפול בפסיכואנליזה, ובהדרגה פיתח את הפסיכולוגיה של העצמי, שהעמידה במרכז הבמה את האדם המתפתח מתוך קונטקסט של תמיכה והחזקה הורית ( "זולתיעצמי" שתמכו והחזיקו את מוצקותו, רציפותו 41 וערכו החיובי של העצמי המתפתח ) . אם כן, לא הדחף הוא המוליך את האדם לסיפוק עצמי בלתי-פוסק אלא היעדרם של נוכחויות אנושיות המתייצבות למענו, או היעדרן של "קרני-השמש מזינות החיים", כדבריו המטפוריים של קוהוט . חוסרים אלה מותירים את האדם מורעב וחשוף בפגיעותו . וכך לדברי קוהוט קורה בדיוק במיתוס האדיפלי המשמש אייקון פרדיגמטי בנוגע לכוחם הדטרמיניסטי של הדחף המיני ושל דחף המוות . קוהוט שואל את הקורא : "האם אין מאפיינה הדינמי-גנטי המשמעותי ביותר של 42 ובאמצעות השאלה הסיפור האדיפלי הוא עצם היותו של אדיפוס ילד דחוי", הנוקבת הזאת הוא הופך את האמיתה המונומנטלית על הדחפי להבנה אנושית פשוטה באשר לכוחו של החֶסר, מהלומת ההיעדר המותירה את האדם הנדחה, הרדוף והלא רצוי, נתון כל כולו לכוחותיה ההרסניים לעיתים של הפגיעות הנרקיסיסטית . בצלילות רבה מעמיד קוהוט את המיתוס האדי...  אל הספר