בהתחלה עמדתי שם עם עוד סטודנט או שניים, הקשבתי לתעמולה הרעילה שפלטו הפעילים והבטחתי לעצמי להיות סבלנית, לא להגיד כלום . הרגשתי כמו סוכנת סמויה שאסור לה להישרף . כעבור פחות משתי דקות כבר שמעתי את השקר הראשון : "בשטחים הכבושים [ יהודה ושומרון ] אין כבישים משותפים, יש כבישים ליהודים וכבישים למוסלמים, ממש כמו בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד" . מצאתי את עצמי בדילמה . מצד אחד, גרתי בשומרון במשך 23 שנים והיה לי ברור כשמש שזה שקר מוחלט, ומצד שני הבטחתי לעצמי רק שתי דקות קודם שלא אגיד כלום . הקולות בראש נלחמו ביניהם, לדבר או לא ? לחשוף את השקר ואת עצמי או לא ? השד ניצח, ואני לא הצלחתי להתאפק ופלטתי, "זה לא נכון" . הפעילה ההמומה, שכנראה לא רגילה שמישהו מערער על דבריה, הסתכלה עלי ואמרה, "סליחה ? " "כן", השבתי, "זה שקר מוחלט . גרתי 23 שנים בשומרון וכל יום נסעתי לבית הספר ולעבודה באותו כביש שפלסטינים נוסעים עליו בדרכם ללימודים או לעבודה" . הפעילה נראתה מבולבלת, כאילו לא ציפתה שמישהו יגיד את האמת שניסתה להסתיר . בינתיים נאספו מסביב לשולחן עוד כמה סטודנטים, ואני הבנתי שעכשיו הוויכוח אינו ביני לבינה, אל...
אל הספר