— 46 — בתנועה אין-סופית במרחב מוכר וקבוע . כמעט שאפשר לשמוע את הרוח, הענפים והשמש משחקים מעל ראשיהם של האם והילד . האור הוא דבר מורכב – לא תמיד ברור מהיכן הוא מגיע, ובתמונה זו משחקי האור והצל בולטים . פני השטח בתמונה אינם אחידים, ועומקים ורב-שכבתיות הולכים ומתגלים במבטים חוזרים . אין זו תמונה דו-ממדית או אפילו תלת-ממדית . יש בה גוונים, תנועות, צורות, צללים . אני נראה כמו שאני מדמיין את עצמי אז : ילד חמוד, ראש גדול ופוני ( לעולם עומדת השאלה היכן מסתיים זיכרון ומתחילה הבניית זיכרון ) . אמא שלי יושבת איתי בקרוסלה ומסתובבת יחד איתי במשחקים ( האם אכן הסתובבה איתי או שקלטתי את המשאלה שלה להיות אמא כזאת והזדהיתי איתה עד שיצרתי זיכרון ? האם אני יכול לסמוך על הזיכרון שלי, על עצמי ? ) . אושר מוחלט, אולטימטיבי, אידיליה . רק הידיעה שהרגע ייגמר מעיבה עליי ( כילד ? כצופה בתמונה ? ) . האם אי פעם חשתי אושר מוחלט, נטול הכרה בעתיד או בעבר, במציאות ? איכשהו אני מרגיש שהייאוש המוחלט כן מוכר לי . הייתי רוצה לעצור כאן, באווירה המשחקית, בתחושת הביטחון, בתנועה הנעימה והחוזרת, כשאני יכול להפסיקה בכל רגע שארצה ...
אל הספר