— 16 — לא אוהב לבוא אליכם כי הבית שלכם מלוכלך“ ; אמא אחרת אמרה לי, חצי בצחוק, “אצלכם מגיעים ואפשר כל היום לקפוץ בטרמפולינה ולעשות בלגן, לא צריך לעשות כלום“ . הבנתי בדיוק את כוונתה : בבית שלנו לא משחקים כמו שצריך, אין ארגון, אין סדר, ובעיקר אין מה שצריך להיות . שמעתי גם איזושהי הכרה מטושטשת שבבית שלנו יש משהו אחר, משהו שהם מרגישים ומביעים עליו ביקורת, או לפחות אי-הבנה . מה שקורה וקיים אצלי, אצלנו, מתנסח לאחרים בעיקר כמשהו לא ברור, שונה, אחר, ובדרך כלל שלילי ; שונה מהמקובל או מהנדרש ( האם כל אלה הם מחשבות הדיכאון שלי ? ) איני יודע מה בא קודם, אך הביקורת לא נשארה חד-צדדית ( אין מאוחר, אין מוקדם ) . יותר ויותר דחיתי כל מה שהאחרים מציעים, ובעצם מהווים בעצם קיומם, אורח חייהם, אופן דיבורם, הבעות פניהם . הכול נחווה אצלי כהתקפה על הקיום שלי, על המחשבות שלי, על האין-מחשבות שלי . ניסיתי להיאבק, למצוא את המשותף, המוכר . כשלתי . גם השיחות הקצרות והמתבקשות בין הורים ( ומול צוותי בית הספר ) צלעו והתעוותו . לא הצלחתי למצוא את המרחק הנכון, את הקרבה המתאימה, את הטון המתאים לסיטואציה . כביכול היה הכול בס...
אל הספר