בדרך להיות אני 167 כל זה היה זר לי לחלוטין, ועורר בי התנגדות . לא הבנתי מה חשוב כל כך באוכל, למה צריך להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בהכנתו, ולמה אי אפשר לוותר עליו ולחסוך כל כך הרבה אי- נעימויות, אכזבות, תסכולים ועצבנות . התפתח בי סוג של בוז לכל היחס האובססיבי הזה להכנת האוכל של הוריי, שאני מתחרט עליו עד היום . חן בשלנית מעולה . רמזיה החוזרים שאולי גם אני אשתתף בבישול ובהכנת האוכל זכו להתעלמות עקשנית . לא יכולתי להעלות על דעתי השתתפות מרצון בתהליך שכה בזתי לו אצל הוריי . אך בישוליה של חן הראו לי משהו חדש — שהשקעה בבישול לא מביאה רק תסכול, אכזבה ועצבים . למרות זאת, פעמים רבות חשבתי שהשמירה הדקדקנית והקפדנית על מה אוכלים — בקרב טבעונים אדוקים למשל, ובעיקר בסביבת אנשים שאינם טבעונים — היא קצת משחק של האגו . עם אבחנת הסרטן, מצאתי את עצמי עסוק, בפועל ובמחשבה, בתזונה . תחילה נעלמו הסוכר ( על כל צורותיו, כולל פירות ) והגלוטן, ולאחר מכן, קמח חיטה לצורותיו, סולניים, ירקות טריים, והופיעו הכוסמין, השיפון והכוסמת ( שהטעם שלה הוא טעם הקייטנה בילדותי ) . הרשימה שעל המקרר הפכה למוקד השהייה במטבח . נוסף על...
אל הספר