184 סיפור עשרים ושלושה – הנזיר שבתחילה בכה ואחר כך רקד שהביע, נולד לו מאשתו, שהיתה עבורו מכל הבחינות שידוך הולם, בן יחיד . ילד זה שנכון לו עתיד מזהיר, גדל בבית אביו, והברהמינים קראו לו בשם דֵוָסוֹמָה . ובהגיעו לגיל שש עשרה, אותו ילד ששבה לב כל בידיעותיו, בצניעותו וביתר סגולותיו הטובות, מת פתאום מקדחת . יַגְ'נָסְוֹמָה ורעייתו חיבקו באהבה את הנער המת, וקוננו עליו, וסירבו במשך זמן רב להביאו לאדמת השריפות . או אז התאספו הזקנים והוכיחו את הברהמין במילים הבאות : "הו ברהמין, כלום אינך מודע לכך, למרות ידיעותיך בחוכמות העליונות והתחתונות, שעולמנו זה הוא עולם של אשליות, שברירי כמו בועת מים ? הבט וראה את כל המלכים האלה שמילאו את הארץ בצבאותיהם, ובעודם נהנים מתענוגות העולם הזה עם נשים יפות, שרועים על ספות רכות בארמונותיהם המהדהדים מקולות נגינה, מושחים גופם במשחות אלגום ובשמים אחרים, ראו עצמם כבני אלמוות . גם אותם לא יכול איש להציל ממר המוות ומהלהבות המלחכות את בשרם במדורות הקבורה באדמת השריפות, כשידידיהם הבוכים מלווים אותם, ואשר שרידיהם המצומקים עתידים להיבלע על ידי תנים . ואם זה מה שעלה בגורלם אי...
אל הספר