איילת קלטר 106 כשבן זוגי לוקח אותם לבית ספר, אני נשארת בבית מבעבעת מכעס . עם הבת הבכורה רבתי, ובסוף הכרחתי אותה לקחת "תפוח לדרך" . כשגיליתי שקערת הקורנפלקס של הבת השנייה נשארה מלאה נזפתי בה ממושכות, ועל הבן הצעיר איימתי בסנקציות חמורות על האייפד, אבל הוא לא הכניס פירור לפה . בכל בוקר מתחשק לי לצרוח . למה הם לא יכולים להתנהג כמו ילדים נורמליים . לקום בבוקר, למרוח על הטוסט ריבה או חמאה . אני לא מבינה איפה טעיתי, באיזה רגע בגידול שלהם גרמתי להם לדלג על הארוחה הכי חשובה ביום ? בגלל זה הבקרים אצלנו מתוחים ולא נעימים . בן הזוג שלי לחוץ שלא יאחרו, מזרז את כולם שיתלבשו ויתכוננו, וכל הזמן נובח, "די כבר עם הוויכוחים על ארוחת הבוקר" . הוא גם מתווכח עם הבן הקטן על האייפד, ולא פעם זה מגיע לקרב משיכות, שבסופו הילד צורח ונגרר על הרצפה . בקיצור, אני לא נושמת בבקרים, מגיעה מותשת לעבודה . ארוחת הבוקר אפילו מעצבנת אותי בערב . כשאחד הילדים שלי מבקש תוספת, אני לא יכולה שלא להעיר, שאם היה אוכל כמו שצריך בבוקר הוא לא היה כל כך רעב עכשיו . "לכן באתי אלייך . אולי יש לך את המתכון לחמש דקות, שבהן הם ישבו ליד...
אל הספר