ניר אביאלי 314 התרומות העיקריות של ישראל למטבח המזרח-תיכוני ( שכן פיתות מזרח-תיכוניות מסורתיות לא עוברות התפחה והן שטוחות יותר וגמישות פחות, ומשמשות בדרך כלל כדי לעטוף את המנה ) . הירקות הטריים הקצוצים דק שישראלים מכנים ״סלט ישראלי״ ונוהגים לאכול בכל ארוחה הם תרומה ישראלית נוספת למנה ( לפחות מבחינתם של היהודים אזרחי ישראל ; הפלסטינים נוהגים לקרוא לו ״סלט ערבי״ ) . מאפיין ישראלי נוסף של "שניצל בפיתה" הוא השילוב של מאכלים אתניים שונים עם "נגיעות מקומיות" ( תהליך שתיארתי בפרק הראשון ) : גרסה כשרה לשניצל האירופי נארזת בתוך גרסה ישראלית לפיתה המזרח-תיכונית, בתוספת חומוס, רוטב חריף, צ׳יפס בסגנון אמריקאי וסלט ירקות מתוצרת חקלאית מקומית . קיימת גם גרסה תעשייתית לשניצל בפיתה, שהיא תוצר של המסחור והמקדונלדיזציה הגוברים בישראל : שניצלים מופשרים ומחוממים מבשר מעובד אשר מכיל תוספים ותחליפים שונים, נארזים בפיתה מפס ייצור מסחרי בתוספת חומוס, טחינה ורוטב חריף שיוצרו במפעל, וצ׳יפס קפוא שטוגן . גרסה זו יוצאת ממטבחים מוסדיים שמספקים מזון לפנימיות בתי ספר ולחדרי אוכל צבאיים, שבהם אין לסועדים אפשרות בח...
אל הספר