משנה ד

מסכת כלאים 261 מ ש נ ה ד שם ליבוי על שם לובים וכושים" . כיוצא בו במשנת שבת : "יוצא הגמל באפסר . . . ולובדקיס בפרומביא" ( פרומביה ) ( פ"ה מ"א ) , ואף שם פירש הירושלמי : "על שם לובים" ( ז ע"ב ) . כך אף בבבלי : "ולובדקים – חמרא לובא" ( שבת נא ע"ב ) . החמור הלובי היה מצוי לרוב בארץ ישראל, וסתם חמור נקרא "לובי" . הכתוב בבראשית "ועיָרִם עשרה" ( לב טז ) מתורגם בתרגומי ארץ ישראל, בתרגום יונתן, ירושלמי וניאופיטי : "ולבדקין" 12 , והכתוב "אֹסרי לגפן עירֹה" ( בראשית מט יא ) נתפרש בבראשית רבה : "גפן שכחה רע אוסרין לה לבדקוס אחד" 13 , וכיוצא באלו במסורות שונות . בראש שיירת הגמלים היו קושרים חמור ששימש את צרכיו האישיים של מוביל השיירה ( איור 52 ) . על החמור אפשר לעלות ואף לרדת ממנו בקלות, והחמור אף חכם לדעת את הדרך ולהימנע מן הסכנה . עובדה זו עולה מציורים ומפסיפסים המתארים שיירת גמלים, ונהוגה הייתה כל הדורות עד לימינו אנו . אף בהלכה זו חלוק רבי מאיר ומתיר לקשור את החמור לשיירת הגמלים . בתוספתא נאמר : "ולא את [ הליבדקס ] 14 לגמלים . רבי מאיר מתיר" ( פ"ה ה"ד ) , ובמדרש ההלכה בסתם : "הלבדקס לגמלים אינו ...  אל הספר
תבונות