מ ש נ ה א מסכת כלאים 233 כאמור, שתי המשניות הראשונות דנות בהברכה בכרם . דיני הברכה נזכרים במשנה ובשאר המקורות התנאיים בהקשרי הלכה שונים כדיני כלאיים, ערלה, שביעית וחזרה ממערכות מלחמה, כדין מי שנטע כרם ולא חיללו 2 . המברך את הגפן בארץ – מכופף את זמורת הגפן, מטמינה בקרקע, מהדקה כדי שהמגע עם הקרקע ישתרש ומוציא את ראשה של הזמורה במרחק מה מגפן האם . הדיון במשנתנו הוא האם מותר לזרוע בשטח שבין שני הגפנים . התנא מלמדנו : אם אין עפר על גבה שלשה טפחים – אם אין על הזמורה לאורכה עפר שלושה טפחים, לא יביא זרע עליה – שלא יגעו שורשי הזרע בזמורה שבאדמה, וכלשון התלמוד הירושלמי : "משם זרעים על גבי הגפן" ( ל ע"ד ) . בתוספתא ובשני התלמודים נאמר שאמנם אין זורעים על גבה אבל "מותר לזרוע מכן ומכן", ובלשון הבבלי "אבל זורע את הצדדין אילך ואילך" ( תוס', פ"ד הי"א ; ירו', ל ע"ד ; בבלי, בבא בתרא יט ע"ב ) . לפי משנתנו די בשלושה טפחים של עפר שיהיו על גבה של הזמורה . אולם בתוספתא חלוק רבן שמעון בן גמליאל ושונה : "בית שמיי אומרים עשר אמות ובית הלל אומרים ששה טפחים" ( שם ) . הנוסח "עשר אמות" מופיע אף בכ"י ערפורט ובספר יר...
אל הספר