מסכת כלאים 53 מ ש נ ה ג של אותו ירק . הבצל והבצלצול – גם כאן קרבת השמות מוכיחה כי אלו זני משנה של אותו גידול . בירושלמי מתורגם אחד מהם ( מן הסתם הבצלצול ) בתור "פלגולה", או "פלל גולה" . "פלגולה" זהה לפי שמו ל"פוגלא", הוא הצנון, כפי שברור מהסוגיה בתלמוד הבבלי : " . . . צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה ? ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא" ( ברכות לו ע"א ; עירובין כח ע"ב – צנון נוטעים אנשים בשביל הפוגלא ) . אם כן, הפוגלא הוא השורש של הצנון שצורת בצל לו . מתחילת המשפט משמע שהכוונה אכן לשורש ( שסופו להקשות ) ולא לעלי הצנון הירוק שאינם מתקשים . הפוגלא נזכר פעמים מספר בתלמוד הבבלי ובמקורות ארץ ישראל, ונראה שהיה זה השם המקובל בארמית המדוברת ( ירו', שבת פ"ט ה"ד, יז ע"א ; עבודה זרה פ"ב ה"ג, מא ע"א ועוד ) 59 . פליקס פירש שהצמח נקרא פוגלא משום שיש לו שורש בצלי כמו הפוגלא . בעקבות לאו הוא זיהה את הבצלצול עם הבצל האשקלוני ( איור 10 ) . הבצל מאשקלון נזכר כירק חשוב ביותר . סטרבון מזכיר אותו כמוצר חשוב של אשקלון 60 . אבל ממקורות חז"ל נראה שפוגלא הוא צנון . הפוגלא מופיע כצמח בפני עצמו, ...
אל הספר