מ ש נ ה א מסכת פאה 201 בית שמי אומרים הבקר לעניים הבקר – "הבקר" היא הצורה הארץ - ישראלית ל"הפקר" . בני ארץ ישראל לא הכירו את הגייתה של האות פ"ה וביטאוה כאות בי"ת . זאת ועוד, הם לא הבחינו בין בי"ת ( או פ"ה ) דגושה לבין זו שאינה דגושה . על כן, כאשר ההלכה אומרת שהקורא את שמע צריך להיזהר ולהפריד בין אותיות דומות, בעיקר כאשר אותה אות מסיימת מילה אחת ומתחילה את המילה שלאחריה, היא קובעת : "אלו צריך דיקדוק : על - לבבך, על - לבבכם, עשב - בשדך, ואבדתם - מהרה, הכנף - פתיל, אתכם - מארץ" ( ירו', ברכות פ"ב ה"ד, ד ע"ד ; בבלי, טו ע"ב ) . האות פ"ה בסוף המילה "הכנף" אינה מודגשת והאות פ"ה בתחילת המילה "פתיל" מודגשת, אך שתיהן נהגו באותו אופן . בהמשך מסורת ישראל, ובעיקר בהיגוי הבבלי, חודדו ההבדלים בין הפ"ה הדגושה לבין זו שאינה דגושה וגם בין האות פ"ה לאות בי"ת . במסורת כתבי היד בדרך כלל האבחנה ברורה . בכתבי היד המשקפים את מסורת בבל הפ"ה הבלתי דגושה כתובה כפ"ה, ובמסורת ארץ ישראל ובכתבי היד המשקפים אותה הפ"ה הבלתי דגושה כתובה כבי"ת . משנתנו חריגה בכך שגם כתבי יד בבליים רבים כותבים בה "הבקר", אך אחדים מהם מתקנ...
אל הספר