מסכת מעשרות 130 פ ר ק ש ל י ש י הסעודה היא כמסחר לכל דבר ( משנה, דמאי פ"ו מ"ג ) , והפועלים חייבים להפריש ממנה מעשרות . עם זאת נראה שחכמים לא ראו בסעודה זו מסחר מלא, והא ראיה שמצאו לנכון להדגיש שאף על פי כן הפועלים חייבים במעשר ובעל הבית חייב לעשר את הפֵרות לפני שהוא נותן להם לאכול מהם . המשנה קובעת שאם המזונות הם מדבר תורה הם פטורים ממעשר, אבל מזונות שהוא נותן שלא מן התורה אלא משום "שיש עליו", כלומר משום שיש בין המעביד לפועלים הסכם כלשהו, חייבים במעשר . ייתכן גם שמקרה זה של "יש עליו מזונות" הוא שהפועלים אינם עובדים בהכנת הקציעות אלא בסבלות ( העברת התאנים ) ואז מן התורה אינם זכאים לאכול, אלא אם כן הסכים הבעל להעניק להם זכות זו ואז היא כמיקח, שכן האכילה היא חלק מתנאי התשלום . בתוספתא הלכה שונה במקצת המאירה את משנתנו : "פעלים שהיו מנכשין בשדה, ומעדרין בשדה, לא יאכלו מן הזית ומן התאנה, אלא אם כן נתן להן בעל הבית רשות . לפיכך אם נתן להם בעל הבית רשות, אוכלין ומצטרפין ופטורין . במי דברים אמורים בזמן שאין להם עליו מזונות, אם יש להם עליו מזונות אוכלין ופטורין, ואם צורפו חייבין" ( פ"ב הי"ג ) . ...
אל הספר