מסכת מעשרות 109 מ ש נ ה ג את ההלכה שאומר רבי יהושע בן חנניה מסביר התלמוד כהלכה הנובעת מהמציאות האישית של חיי החכמים . החכם הנודד הוא אורח רצוי ובכל מקום שייקלע אליו תוצע לו אכסניה מכובדת, לכן כל מקום לינה הוא בבחינת "בית" . אבל אצל אדם רגיל רק מקום לשבת נחשב לבית, שכן מקום הלינה באמצע השבוע אינו מסודר והנודד אינו משקיע זמן בהתקנתו ובחיפוש אחריו . התלמוד מציע מערכת מגובשת של הגדרת "בית" לצורך חיוב מעשרות . ברצוננו להעלות את האפשרות שדברי התלמוד אינם מהווים פרשנות למשנה אלא מבטאים שינוי תפיסה הנובע משינוי בתנאי החיים בארץ . נפתח בצד ההלכתי . לפי ההסבר שמציע רבי הושעיה בכל מקרה מקום לינה זמני אינו מהווה "בית" לצורך חיוב מעשרות . מה שנאמר במשנה "מקום הלינה" הוא ביתו הפרטי של הרוכל שאליו הוא מגיע בסוף יום העבודה . לפי הסבר זה קשה מאוד להבין את דברי רבי יהודה האומר שהבית הראשון הוא ביתו . אם מדובר ברוכל השב בערב לביתו, כיצד זה יכול בית אחר לשמש כ"ביתו" לצורך חיוב מעשרות ? ההסבר של רבי חלפתא עוד מחריף את השאלה . אם הרוכל יסיים את עסקיו בבית הראשון ודאי ישוב לביתו מוקדם יותר, ושוב רק ביתו הקבו...
אל הספר