שינון על פה כאידאולוגיה בתקופת הגאונים

ת למ ו דם של גא ו נ י ם [ 56 ] שההלכה שלהם נובעת מכך ש'מצאו ספרים . . . גנוזין', כלומר, ספרים שהעלו אבק מחוסר שימוש . ניסוח קרוב לזה של פירקוי בן באבוי בא בדברי רש"ג כאשר העדיף מסורת בתלמוד הבבלי על פני זו שבתלמוד הירושלמי : 'ועיקר האי טעות מן בני ארץ ישראל דבתלמודייהו . . . ואנחנו לא איכפת לן בהכין ולא חשבינא ליה דסמכא, ושמיע להון לרבותן דההוא אשתכח כמה [ שנין ] ואהדורי אהדורוהי בנסחאי . . . ותלמודא דידן נקיט להו רבנן לטעמיה כדבר תורה . . . ' . לעומת הירושלמי שנשכח והוא מצוי בספרים ( 'בנסחאי' ) , הרי שמסורת התלמוד הבבלי 'נקיט להו רבנן לטעמיה כדבר 31 תורה' . באופן מוקצן באה תפיסת עולם זו בהקשרים פולמוסיים, אפילו בנוגע לתורה שבכתב ולמנהג . רש"ג ורה"ג קבעו בתשובתם שאפילו תורה שבכתב יונקת את סמכותה בעיקר מן הקבלה של האומה ( 'דכולהון ישראל קריין להון פה אחד' ) , ולא מעצם כתיבתה 32 כעין זה קבע רה"ג שקיימת עליונות למנהג : 'ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי בספר . מה עמא דבר, זה העיקר והסמך, ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או בגמרא בענין זה' . כלומר, המנהג הרווח בכל עם ישראל הוא המייצג הנ...  אל הספר