156 ו ה ו א י מ ש ו ל ב ך ? בשתי הגהות ב"שולחן ערוך" ( אבן העזר פ, טו ; קנד, ג ) הרמ"א מזכיר את השאלה אם הכאת נשים יכולה להיות דרך ענישה מוצדקת . בהגהה על סימן קנד סעיף ג, שיש בו דיון בשאלה אם אפשר לכפות בעל סרבן ( שגם מכה את אשתו ) לתת גט, הרמ"א חוזר לעניין היות האישה הגורם להכאה : אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחהּ בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה . והסברא ראשונה היא עיקר . משמעות דברים אלה היא שאף על פי שהרמ"א יכול לפסוק בשתי דרכים, הוא בוחר לפסוק לפי הדעה הראשונה שמותר להכות אישה "רעה" . בהמשך הדברים כותב הרמ"א "ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה" . מנגד, באותה הגהה ממש כותב הרמ"א שבית הדין יכול לכפות את הבעל לתת גט אם הוא הגורם לסכסוך עם האישה ואם הוא רגיל להכותה, משום שהכאת האישה היא עוון . הרמ"א מקפיד לומר שכפיית הגט אפשרית רק אחרי שמתרים בבעל פעם או פעמיים שלא להכות את אשתו . אם כן, אף שב"דרכי משה" הרמ"א כותב כי "אין הבעל נאמן עליה לומר שהיא גורמת ולאחזוקה בפרוצה", עדיין חייבים להתרות בבעל . מנקודת המבט של האי...
אל הספר