ה פ ו א ט י ש ל ק פ ק א כ נ וג ד ן ל ט ר א ו מ ה ב ת ה ל י ך ק ר י א ה א י ש י 219 רוט מייחסת את ההתמרה לאפשרות המעבר מהיותו ילד שהפך בעל כורחו ל“חוקר-נוסע“ המתבונן מן הצד במערכת אוטונומית מנוכרת, שבה האלימות המערכתית אינה מבחינה בין מבצע האלימות לקורבנו, שבה כדי לשרוד ולא להתמוטט “מדלגים“ מעל המראות הבלתי נסבלים של ערמות השלדים ; דילוג שנמשך למשך שנים רבות ויצר נתק ; נתק מן העולם הנפשי החי שהפך את שפתו של קולקה לשפה קונקרטית, שלא אפשרה מקום להתרחשות רגשית, לתוכחה או לשינוי . הטקסט הספרותי הפך למצע שאפשר חיפוש ובירור אחר קולות ושברירי זיכרון גם של כיסי התנגדות אנושיים . וכך לצד המגע והחיבור שאפשר את התעוררות הזיכרונות הקשים והמציפים התעוררו גם הבזקי נוכחות אנושיים שהתרחשו שם . קריאתו בקפקא טלטלה את הסטטוס-קוו הפנימי [ . . . ] מתוך חוויית הקריאה והתובנה שבאה בעקבותיה קולקה מתחיל לחפש בזיכרונותיו אחר רגעים אנושיים שחרגו מן המונוטוניות והשרירותיות של המוות הגדול, רמזים לנוכחות מתהווה שהעזה להרים ראשה בתוככי התופת, ולבטא קול אחר, 9 שצץ ממרחב זנוח של ערכים הומניים ושל מחאה . רוט רואה ברגעי ...
אל הספר