דרידה: הטקסט כפרמקון — בין רעל ממית לתרופה מְחַיָּה

86 ה ס פ ר ו ת כ נ וג ד ן במובן הפרוידיאני, שמבוסס על התשתית האדיפלית ( כך לפחות בתחילת דרכו ) הזרועה בהשמטה, סילוף, החלפה ועיוות, כדרך לצנזורה של התוכן הנמצאת בתשתיתה . הכתיבה היא חסרת יציבות ומהווה את הדימוי הטוב ביותר לתיאור התנאים המאפשרים את קיומו של תהליך תקשורתי . 81 ההתייחסות אל הכתב מהווה מנוף ארכימדי לערעור יציבותו של המבנה . הטקסט ( texture ) נתפס כמארג של חוטים שקריאה בו הופכת לסוג של משחק עבור הקורא . במהלך הקריאה יש להיענות להליכה בעקבות החוט הנתון, אך בו-זמנית גם אחרי החוט הסמוי . נדרשת קריעה בין החוטים, כדי שתתאפשר כתיבה מחדש . הדגמה לאופן קריאה שכזה נמצא בספרו בית המרקחת של אפלטון, 82 העוסק בסוגיית הכתיבה והשלכותיה . בקריאה חוזרת של הדיאלוג האפלטוני — “פידרוס“, העוסק במסורת הדיון בדיאלוג, באהבה ובמבנה הנפש, הפך דרידה את הכתיבה מעניין שולי, שהופיע בטקסט, למרכזי . גם הנפש וגם הכתיבה קשורות אצלו לתנאי של התהליך התקשורתי . לטענתו, אפלטון עצמו לא התייחס באופן פשטני לפסילת הכתיבה ולפעילותו של הסופר . דרידה ביקש לערער את התפיסה ההיררכית שבין דיבור לכתיבה, בה הדיבור נתפס בעבר ...  אל הספר