32 ה ס פ ר ו ת כ נ וג ד ן 9 באשליה, שהאדם מודע להשפעתה החושית, אך זו אינה גורמת לו לבלבול . זהו דיון שנמשך מאז ועד היום . אריסטו העביר את מוקד העניין של השירה והספרות לרובד הסמנטי, ובכך הפך את הסיפור לנשא של משמעות . “המימזיס“ ( חיקוי ) שבבדיון, אותו אפלטון ביקש להרחיק מהציבור, הפך אצל אריסטו לכזה הכפוף לפוטנציאל של מה שיכול להתגלם בסיפור ( לפי חוקי הסתברות והכרח ) , ככזה שאינו כפוף לערכים של אמת ושקר, טוב ורע . הסיפור הוא זה המאפשר להתבונן במה שכואב, במה שמודחק בתרבות ובמוות . המציאות למעשה עוברת טרנספורמציה באמצעות פעולת המימזיס, המובילה את הצופה או הקורא לקתרזיס . האפקט הטראגי אינו נדרש בהכרח לבמה, ועולה גם מתוך הקריאה עצמה . קתרזיס הוא מושג רפואי מן העת העתיקה, שציין טיהור מעיים, ואותו דימה אריסטו לחוויה המתרחשת בזמן צפייה / קריאה בטרגדיה, המעוררת פורקן של רגשות פחד וחמלה, המובילים לטיהור 10 ולזיכוך . סבלו של אדם אחר יכול להוביל את הצופה / קורא לקתרזיס . אריסטו הוסיף את הלוגוס לחוויה האומנותית ובכך קשר בין השכל לחוויה האסתטית . למרות שהרגשות הם החלק הנמוך / האחר אצל האדם, הרי שגם ה...
אל הספר