וירוקות, פרוש היה, לרגלינו הפוסעות, שטיח איספאהן גדול . מרחוק, הוא נראה כמו מרקם עשיר ונפלא, עם צללים יפים, של האזוב והחזזיות שעל סלעים . אולם ככל שמתקרבים, זה יותר הולך ומתהפך לכמו לשכב פרקדן על הקרקע ביער עבות . להשקיף כך מעלה, ולראות טוהר רקיע צח מבעד למארג ענפים עדין של זמורות, זלזלים ועלים, בכל הגוונים של ירוק, בכל הדרגות של שקיפות . כשהעפאים נותנים במרומים יד אלה לאלה יוצרים פרגולות חיות נפלאות . למראה השטיח, כמזון העולה מן הקיבה אל הגרון, לרגע שוב יודע אני את הפמיליאריות של השטיחים של ילדותי ( 115 ) . מתוך הכמיהה להיענות לתביעות הזהות הממוערבת, מוסיק מנסה להשתמש בקודים של התרבות המערבית כדי לעורר במאירה עניין והכרה באותו שטיח פרסי הפרוש למדרך על המדרכה ברחוב דיזינגוף : "יש אנשים, גם באירופה [ . . . ] ששוקדים די בלהיטות לטפח לעצמם אוסף ראוי לשמו של שטיחי אריה [ . . . ] זהו טעם נרכש, את יודעת [ . . . ] זה הפרצוף של האריה, שבכל שטיח הוא יוצא אחרת, שבגללו אוספים אותם" ( 117 ) . מאירה איננה מתעניינת בדבריו, ומוסיק מאוכזב וכועס : "אני אומר . מה היה חסר לי עד שהכרתי פתאום את האישה הזאת...
אל הספר