87 זהות חבולה מראה רעה שרודפת אחריי לכל מקום, מרעיל את ימיי בייאוש . לפעמים הכאב כל כך חזק שאני לא מצליחה לשים לב למה שקורה סביבי . בכלל, כבר הרבה מאוד שנים שאני לא מרגישה חלק מהחברה, שהעולם ממשיך לנוע קדימה בלעדיי ואין לי שום דרך לחזור להיות חלק ממנו . כנראה שזה היה מועד להיות כך בגלל משהו מהותי במי שאני - נועדתי להיזרק לשוליים, למקומות בחברה שאף אחד לא רוצה להכיר בקיומם . מה אם זאת קונספציה שגויה ? אבל ברגעי השקט הרבים ומלאי הבדידות שאני מבלה עם עצמי, נדמה שכל מילה מצטלצלת כאמת צרופה . אני חוששת לשנות את התפיסה העצמית שלי למשהו חיובי יותר וחומל יותר כי אני חוששת שהגרעין הרקוב והעצל שבי ימצא לו דרך לנצל רוחב לב זה לרעה, שזה יוביל לזה שאנהג ביהירות או בשאננות, שאני "ארים את האף" בפני האנשים סביבי, ואצטרך לאכול אחרי זה כמויות של אשמה כשייפול לי שוב האסימון ואבין איך התנהגתי עם אותם האנשים . אני חוששת שאזלזל, אפילו במחשבות, באנשים סביבי כאמצעי להסיח את תשומת ליבי מכל מגרעותיי, שאהפוך להיות הגמל שלא רואה את הדבשת שלו - מישהו שמבקר אחרים ומשליך עליהם את כל מגרעותיו במקום להתבונן בעצמו ולנס...
אל הספר