48 אילנה לאור המעבר לקליניקה הפרטית בהמשך חידד את התבוננותי על המסגרת . בין השאלות שעלו בי היו : כמה פעמים בשבוע לפגוש את המטופלים ? כמה לגבות ? מה מקובל ? כמה מגיע לי ? מה המטופל יכול לשאת ? איך נוח לי לסדר את שבוע העבודה שלי ? ועוד . כלומר, השאלות הרבות היו על הצרכים שלי, על ההתאמה שלי למקובל בקהילה שלי . וכאן מייד, עוד לפני שקבעתי או החלטתי, כבר נכנסה הסובייקטיביות שלי לתמונה . במסגרת לימודיי, למדתי שסטינג אמור להיות מוחזק על ידי המטפל . חריגות של המטופל זוכות לפרשנות . במשך הזמן קראתי מאמרים על התאמת המסגרת למטופל : מועדי פגישות, משך פגישות והארכתן במקרים שבהם המטופל זקוק לכך, גם אם לא קבענו כך מראש . הרגשתי מאוד לא נוח עם אפשרות של הארכת פגישות מטעמי, והרגשתי מאוד לא בנוח עם המחשבה שאני יכולה לדעת בוודאות מה צורכי המטופל ברגע נתון בטיפול . הגישה ההתייחסותית הביאה עימה מחשבה אחרת - משא ומתן לגבי הסטינג . הרעיון קסם לי מאוד, הוא נראה לי יותר אפשרי, יותר מתאים לקליניקה שלי . אהבתי את הדגש הבין-אישי, את ההבנה שגם המטופלים מחזיקים בתוכם מחשבות על הסטינג המתאים להם, ורעיון המשא ומתן נרא...
אל הספר