16 אילנה לאור ומתנסחים לי תוך כדי תהליך הכתיבה . ואני אוהבת את התהליך הזה של גילוי עצמי ולא אוהבת אותו, אך הוא בנפשי . המילים הן הדרך לתקשר את עצמי ואת מטופליי . ואכן אני אוהבת מילים, ספרים ; אני לא אוהבת מילים, ספרים . אני אוהבת שפה נקייה, בהירה . כזו שלא מתענגת על היותה היא . שפה מרווחת, מדויקת כזו, שביכולתה ליצור חוויה ומרשה לשחק איתה . אני לא אוהבת שפה נפוחה, עודפת . אני לא אוהבת שפה שעושה את עצמה חשובה . לא אוהבת שפה מסתלסלת סביב עצמה, ובעיקר לא אוהבת שפה שאינה ישירה . אבל אני אוהבת את שפתו הרב-משמעית של עגנון, ואת שפת שירי הילדים הגאונית של ביאליק, ואני אוהבת אהבת אמת את כתיבתן של נורית זרחי ודליה רביקוביץ, וגם את הפאתוס של אלתרמן . ואני אוהבת את שפתם של אהרון אפלפלד, דן פגיס, פרנץ קפקא, אורלי קסטל בלום, ועוד ועוד . למה אני מספרת לכם את כל זה ? ראשית, כי את הרפתקאותיי הקליניות אני מנסה לכתוב בבהירות ובשפה "פשוטה" . התהליך הקליני הוא כל כך מורכב, כל כך לא חד-משמעי ומפתיע, וכל כך יפה וקסום, שאיני רוצה שהשפה תגנוב ממנו את ייחודו . יופי זה חשוב להבליט . אין צורך בהכנסת גברת מגונדרת ש...
אל הספר