לראות את השמיים הכחולים [ 46 ] פניהם של החיילים ואת האופן שבו הם מתקדמים, כשידיהם מכווצות על נשקם . החשש שלהם מתפשט במהירות והוא מדביק את כולנו . מרחוק ניתן להבחין בעננת עשן שחורה המיתמרת מעל מפעל הצבעים של הקיבוץ, דבר המעלה בי את הדימוי של זבח קורבן המונח על מדורה מעץ ונשרף, אלא שהפעם מדובר בקורבנות אנושיים, והעשן הוא עשן שחור מהגיהינום . השמש נעלמת באופק וקוברת איתה את גן העדן שלי, שנעלם לעד . לבית הילדים נכנסים ניצולי הקיבוץ בקבוצות . מבטם חמקמק, ארשת פניהם מובסת . הם נעים ממקום למקום בחוסר שקט בלי לדעת מה עליהם לעשות, גופם נע כמטען חורג . אני מבחינה באלה שמשפחותיהם ניצלו . הם מוצאים תמיכה ונחמה זה בזרועות זה . אלוהים, איזה מזל יש להם . אני לבד . שלושת הילדים שלי לא כאן . גם לא אימי ואחייניתי, ואין זכר לעופר . ומה אם אני השורדת היחידה ? צמרמורת אוחזת בגופי . מעולם לא הרגשתי שלא במקומי, כמו שאני מרגישה כעת במקום הזה, למרות העובדה שאני קשורה אליו בשורשי נשמתי . אני ממהרת להטעין את הטלפון שלי, לא כמו בני הנוער האלה שאינם מסוגלים לחיות בלעדיו, אלא דווקא בגלל שחיי תלויים בו . החרדה שלי ג...
אל הספר