לראות את השמיים הכחולים [ 20 ] ולאליהו מרגלית, האחראי על הסוסים באורוות הקיבוץ . גם אני תכננתי לצאת להליכה מסביב לקיבוץ, אך ברגע האחרון קפצה עליי העצלות . עצלות מבורכת ? אני תוהה אם הם הצליחו להזדרז ולשוב לביתם או שמא מצאו מקום מחסה, אף על פי שהם לא מסוג האנשים שמתרגשים בקלות מירי טילים . אני שולחת הודעה ראשונה לעופר . האם הוא והילדים בטוחים בממ"ד ? "כן, הכול בסדר . " הוא משיב . אני בודקת עם רותם וגם עם אימי כרמלה ואחייניתי נויה . הם בממ"ד . נותר לי רק לחכות שהמצב יירגע כדי שאוכל לצאת, להתקלח ולהתחיל את היום במקום לשבת בפיג'מה על שולחן הטיפולים שלי . אולם הדאגה מתחילה להתגנב . לא זכור לי שחוויתי אי פעם מבול של טילים כה עז . אני ממתינה בסבלנות, מתבוננות בחלקיקי האבק המרצדים בקרן האור החודרת דרך החלון . הטבע חוגג, למרות זעקות הצופרים המתארכות, שכבר מתחילות להתיש את עצביי . אני עדיין לא מודעת לכך שאסון דוהר לעברנו, ממש ברגעים אלה : קבוצות של מחבלים זועמים ברכבי שטח ואופנועים, חמושים ברובי קלצ'ניקוב, מרגמות, רימונים, ובכל האמצעים העומדים לרשותם, בדרך אלינו . חדורי מטרה . הרעש מחריש האוזניי...
אל הספר