אברהם אדרת, אילת-השחר: האם השיג הספר את מטרתו?

לקראת השיחה הזו עברתי על חלק מהיבול הספרותי הזה, שהוא מרשים ומיוחד במינו, וניתן לראות בכל דף את הרוח המחייה המפעמת בו, את הזיקה הישירה והבלתי­ישירה למפעל הגאולה, את לבטי היצירה וההתערות של אנשים ואת הקשיים והמאמצים שאנשים חייבים לעבור כדי לראות את עצמם חלק מן הנוף ואולי גם יוצרי הנוף, יוצרי­חברה ומעצבי­דמות, תרבות ואדם . הפרטנזיה להנציח כביכול יצירה לוקאלית, יש לה צידוק . והצידוק הוא בהיותה אחד מהפנים של יצירתנו המתחדשת . וכיון שנכתבו עשרות ספרים, נוטה אתה לחפש בכל ספר את הייחוד המצדיק את קיומו, את הצליל המיוחד שרוצים שיהיה לו ביטוי . ישנן טלוש צורות טיפוסיות בספרי הישובים : הצורה הקדמונית והראשונית היתה מעין מונוגרפיה אישית ­ זהו ספרו של יוסף ברץ על דגניה, ספרו של שמואל דיין ואולי אפשר גם לכלול בזה את ספרו של לביא "מגילתי בעין חרור" . כלומר אדם כותב מנקודת התצפית שלו איר הוא עבר ואיר הוא רואה את מה שעבר על הישוב שבו הוא חי . הצורה השניה, והיא השכיחה ביותר, היא הצורר . של ילקוט רשימות וסקירות . הצורה הזו כבר הפכה לשיגרה ובמידה מסויימת אולי התאבנה . וראוי לתת את הדעת לא לחזור על השגיאות...  אל הספר