430 סנדרה פֶּטריניָאני מזה, האם פיורלה לא עזבה כי הוא הִכה אותה ? כן, היא אומרת, אבל היא התחרטה מיד, כבר כשגררה את המזוודה במורד המדרגות . דריו סטר לה כי היא אמרה משהו שהרגיז אותו, וכי הוא היה אחד מאותם מתקדמים, פציפיסטים, שמכים נשים . אבל, פיורלה מתוודה, "לי לא הפריע שהכית אותי [ . . . ] בכיתי כשהכית אותי, אבל בתוך-תוכי רציתי גם לצחוק" . בשלב זה הופך הדיאלוג כמעט לחלוטין למונולוג של הדמות הנשית : "אני חושבת שאני באיזה אופן מיושנת, כמו מכונת- הכתיבה שלך . אני אוהבת שמכים אותי . אני אוהבת את הסטירות . נשים אחרות בימינו כבר לא כאלה . אני מין שהולך ונכחד" . מי יודע אם נטליה לא נזכרה כאן במשהו שקרה שנים רבות קודם-לכן וגרם לסערה גדולה בחוג מכריה : האופן שבו הסתיים בצעקות, אגרופים וסטירות, סיפור האהבה בין גַרבּוֹלי לצֶ'רָטוֹ, אשר נאלצה לעזוב ברגל את וִיָה בּוֹרגוֹנְיוֹנָה בסיוע אחיה שחש לעזרתה . על-כל-פנים, הזיכרון הפך למין משל על אלימות גברית בכללותה ועל רפיסות מבלי-משים, שהיא בעצם שיתוף פעולה של הנשים, לפחות של הנשים של פעם . ואילו הבחורה הישנה בחדר האחר, המסרבת לגהץ את מכנסיו של דריו, אול...
אל הספר