הפיראטית 323 פירות מבקבוק, ואיזה חומר איום, כהה ושומני, שמורחים על הלחם והוא נקרא נוּטֶלָה" . אימה קיצונית נופלת על הסבתא לנוכח היחסים חסרי-הסמכות בין ההורים החדשים לילדים החדשים, הנשאלים מה הם רוצים לאכול, לאן הם רוצים ללכת, מה הם רוצים לשחק . הילדים אינם יודעים, אבל גם ההורים אינם יודעים, שכן לעולם אינם נותנים הוראות, ובינתיים הם מנהלים דיונים : אינם יודעים לאיזה חוף לנסוע ובאיזו מכונית, אינם מצליחים להחליט . ואז הילדים מתחילים לבכות, כי "ההססנות מרגיזה אותם" . ההורים כועסים ונוזפים בהם לפתע בפנים קודרות . אחר-כך הם מתחרטים ולוקחים אותם הצידה, לא כדי לנחם אותם, אלא כדי ללחוש באוזניהם הסברים על התנהגותם . דבר שמבלבל עוד יותר את הקטנים, אבל זאת הפדגוגיה החדשה . לבסוף הולכים כולם, עם דליים, מגבות ומצוֹפים . הסבתא מתמסרת בלהט לעבודות הבית, שביקשו ממנה לא לעשות בשום אופן . לבסוף היא מתיישבת, מביטה מבעד לחלון בעצים הירוקים, ואז היא "שואלת את עצמה אם מישהו, לאחר מותה, עוד ישטוף רצפות בבית הזה" . זו הנימה בכתיבתה העיתונאית, סוג של אוטוביוגרפיה בגוף שלישי, המתייחסת לרגשות ולמחשבות המשותפים במ...
אל הספר