הפיראטית 237 את עצמו בסערת-נפש קדחתנית ובמחושב, עד כדי כך שלעולם לא היה יכול לצחוק עליהן, או להיות בהן הוא-עצמו עד תום . ועכשיו, כשאני חושבת עליו לפעמים, אני זוכרת יותר מכל את האירוניה שלו ומבכה אותה, כי אינה קיימת עוד : בספריו לא קיים אפילו צל- צילה, והיה אפשר לשוב ולמצוא אותה רק בהֶבזק של חיוכו הזדוני" . כעבור שנים רבות, באפריל 1974 , היא שוב מקוננת עליו ב קוריירה דֶלָה סֶרָה : "פעמים רבות היה עליז כל-כך, עד שמי שזוכר אותו, פוגש בזיכרונו יותר מאשר את קדרותו, את האירוניה שלו ואת עליזותו ; אור האירוניה שלו עדיין מאיר את דרכנו, מעבר לרומאנים שלו, שייתכן שדמותו לא משתקפת בהם במלואה ; הדי המשפטים האירוניים שלו ממשיכים תמיד להדהד באוזנינו, דרך מכתביו או במעמקי הזיכרון" . היא שבה ורואה אותו פעם נוספת - במקרה זה בלי שהדבר ישעשע אותה - כאשר היא קוראת ב האוּמנות לחיות משפט של בדידות איומה : "ביליתי את הערב בישיבה מול המראָה כדי לארוח לי לחברה" . רוח-הרפאים של פָּאבֶזֶה נודדת גם בין העמודים של כל אתמולנו, הרומאן הארוך ביותר שכתבה נטליה גינצבורג, שהתפרסם בסוף 1952 . היא מרחפת מעל דמותו של איפולי...
אל הספר