154 סנדרה פֶּטריניָאני כתב-העת דַרסֶנָה נוּאוֹבָה, שאליו כתב בהומור השחור הרגיל שלו : "אני לא זז מרומא, מסיבות רבות, ביניהן מן-הסתם שאני צריך למות כאן" . אפשר לומר שאחת הסיבות היתה החשש שנָט לא תהיה בקרבתו . מכאן והלאה היא למעשה תחת כנפיו : הוא מחזק את תפקידה בהוצאה ומקדם את הקריירה שלה הן כעורכת והן כסופרת . הוא היה בלי ספק בין החברים שהתחלפו במשמרות ליד מיטתה בשבוע ההחלמה שציווה הרופא . "כל אחד שיתף אותי במחשבותיו, כל אחד רצה ללמד אותי מה עלי לעשות עכשיו" . אבל אנג'לה היתה שם יותר מכולם, היא באה לבקר מדי יום, הביאה לה תפוזים, וקרח כדי לשמור על טריותם . היא ישבה לצד מיטתה, עישנה בשתיקה והקשיבה לחברתה שפרקה את תסכולה, או ביקשה ממנה לספר לה על הילדים ועל טורינו . צוּקוֹני, בספרה, נזכרת : "'למה עשית את זה ? ' זאת השאלה הנואשת הראשונה שמפנים אל מי שהרגע נקרע ממוות רצוי . אבל איש לא הוציא מפיו את השאלה הזאת . המעשה של נטליה היה טבעי כל-כך בעיני כולם, גם בשבילי שרק בקושי הכרתי אותה . מהביקורים שלי אצל נטליה אני זוכרת מסדרון אפל שבו לפני הכניסה לחדר היו לחישות והסכמות בין נזירה זקנה לגיסה" ....
אל הספר