השירה כנסיוב מוחלש של שתיקה על סטפאן מלארמֶה ועל קומוניקטיביות וסתימוּת בשירה

221 קליפה אחר קליפה, מכל אלמנט גשמי, ולהותיר רק את מה שמעבר לגשמי : הוויה מטאפיזית ומוזיקלית צרופה, שהיא-היא היילוד הנִסי והרוחני . ומהו יילוד זה אם לא השיר עצמו, המגיח מאותו היריון-מעשה-יצירה שכולו "רִיק מוזיקלי חלול" ? התרוקנות זו של השיר מזכירה את שאיפתו המהוללת של גוסטב פלובר בעת כתיבת 'מדאם בובארי' : "מה שנראה לי יפה, מה שהייתי רוצה לכתוב, הוא ספר על לא-כלום, ספר נטול כל סעד חיצוני, שיישא את עצמו מתוקף הכוח הפנימי של סגנונו, כשם שהארץ תלויה בחלל האוויר ללא משען, ספר שכמעט לא יהיה לו נושא, או, לפחות, שנושאו יהיה בלתי נראה כמעט, אם יכול הדבר להיעשות . היצירות 24 היפות ביותר הן מעוטות החומר מכולן" . שיר של מלארמה הבשל הוא אפוא ארכיפלג שלם של שְלילוֹת, שמתוכן צריך להבליח המושג הטהור . "אני אומר פרח", כותב מלארמה בקטע מפורסם מתוך המסה "משבר השירה", "ומחוץ לשִכחה, שאליה משַלֵח קולי כל קו-מִתאר, עולֶה באופן מוזיקלי — כדבר-מה שונה מעלי הגביע הידועים, ענוג ובגדר אידיאה — הנעדר מכל הזֵרים" . כוונתו של משפט מוקשה זה היא שכאשר כותב המשורר 24 גוסטב פלובר, מכתב ללואיז קולֶה, 16 בינואר 1852 , בת...  אל הספר