91 השפה שבה קינא באחיו והתקוטט באַלְט ילדותי ניחר עם ילדים ברחוב . מדוע אוצרת דווקא השירה את הזיכרונות הקמאיים האלה ? אולי בשל טבעה המאגי של המילה השירית, ואולי בשל הקשר הטמיר בין השירה שכותב האדם הבוגר לבין הַשְׁבָּעוֹת החרדה של ילדותו . שהרי שירה לירית אינה אלא פיתוח מאוחר של הַשְׁבָּעָה . ובעצם, לא רק השבעות החרדה של הילדוּת, אלא גם פרצי העונג : אני חושב על החוויה המשחקית, המענגת כל כך, של ההתוודעות לצלילי המילים, הרגע שבו הוגה הילד "עג-בני-יה", למשל, וחש את מחיצות הבשר האדומות מלחכות ברכּוּת את שיניו, את אשכולות הזרע החמצמצים מתרפקים כמו הברות על חיכו . הו, הרגע המתוק הזה ! אני נזכר בתיאור המקסים שתיארה פעם המשוררת הגרמנייה-יהודייה אלזה לסקר-שילר את משחק ה- Einwortsagen ( "אֲמִירַתְמִלָּה" ) שנהגה לשחק עם אִמהּ בילדותה המוקדמת : אמי היתה צועקת בסבר של חשיבות : "שוקולד", ואני הייתי מחזירה בצעקה מלה המתחרזת עמה . אמי : "כאן", ואני : "קנקן" . "אהרן" — "ארון" . עד שאחי, שהיה גדול הרבה ממני, ואשר גסותו עשתה עלי רושם ומשום כך, מן הסתם, קראתי לו "גבר", היה מתערב ולמלה " hoch " היה בוחר בח...
אל הספר