70 מרטין היידגר מציבה בטווח-הראייה, וכך מניחה לִרְאוֹת, עבור ההתבוננות המכוונת אליה, הוא הבלתי-מוצנע של מה שבתור-הוא היא מופיעה . באופן זה נתפס מראש הבלתי- מוצנע בתור מה שנקלט בקליטתה של αέδἰ באופן בלעדי, כמה שמוכר ( γιγνωσκόμενoν ) בְּהכרה ( νιεκσώνγιγ ) . ה- νoεῖν וה- νoῦϛ ( הקליטה ) 64 מקבלים רק אז, בתפנית זאת אצל אפלטון, את זיקת המהות ל"אידיאה" . העריכה בהערכות עצמית זו אל האידיאות קובעת את מהות 65 הקליטה, ואז בהמשך את מהות ה"תבונה" . ב"אי-מוצנעות" הכוונה כעת באופן קבוע למה שהוא בלתי-מוצנע באשר הוא נגיש באמצעות מאוריותה של האידיאה . אך מצד זה שהגישה מתבצעת בהכרח באמצעות "ראיה", רתום הבלתי-מוצנע אל ה"יחס" שלו לראיה, והוא "יחסי" אליה . משום כך זו לשון השאלה המתקבלת לקראת סוף הספר השישי של ה"פוליטאה" : מה הופך את הנראה והראיה, למה שהם ביחסם הינם ? על מה מושתת החיבור בין השניים ? לאיזה אסל ( νόγυζ דווקא אינה quidditas הנגזר מ- quid , שפירושו מה ( כמו בעברית מהות, ובגרמנית Wesen , ראו הערה 62 ) , שבה התחילו בימי הביניים להשתמש לצרכים פילוסופיים, ושלא קיימת בלטינית הקלאסית, אלא essentia ...
אל הספר