166 פרק שישה-עשר שלמה ניצן, דן בן-אמוץ, מרדכי טביב ואחרים, מתארים סופרים שמקצתם 3 אך מי שזוהו ב"נמר בכלל לא התחילו לכתוב בתש"ח וגם לא שירתו בפלמ"ח . של נייר" כבני דור זה, גם כשכתבו יצירות חשובות בשנים מאוחרות יותר, הוקעו כמכשול בתהליך התפתחותה של הספרות העברית ומיצוי התקוות ששמו בה, בחינת דור ספרותי שאיבד את זימונו עם החיים הספרותיים בארץ . רק הדור הספרותי הבא, שעלה שנים רבות אחריהם, שבו כלל דן עומר את עמוס עוז, א"ב יהושע ויצחק בן-נר, פרץ לדעתו במעט את חומת התרבות הצבועה, שהללו חסמו בה לדעתו את התפתחותה הספרותית של המדינה . הוא תלה בדור צעיר אף מהם ( מישקה בן-דוד, דוד מלמד, ישראל המאירי, יצחק בן-מרדכי, אריה סמו ועוד ) את המשימה "לטאטא את שרידי הקונפורמיזם והצביעות הספרותית" שאפיינו לדבריו את דור תש"ח . התפיסה של "דור תש"ח" בספרות העברית כבעל מאפיינים ייחודיים הייתה מקובלת על רבים . חוקר הספרות אבנר הולצמן, למשל, כתב שנוסף על קווי הייחוד האישיים של הסופרים בקבוצה דורית זו "מדובר בדרך-כלל בסיפורת ריאליסטית, הצמודה אל ההווייה החברתית המקומית, חותרת לבניין עולם מוחשי, רב-פרטים, ונאבקת על ע...
אל הספר