פואמות דוקומנטריות 97 שם" ( בשטחים המוחזרים . . . ) הייתה ביטוי הולם לסלידה שעוררו 4 דבריו המיותרים . ההשוואה בין ספרו של יהודה האזרחי ע י ר א ב ן ו ש מ י ם שנכתב באהבה לבין הפואמה "ירושלים" שנכתבה בכעס, מגלה עד כמה הציג בה דן עומר תמונת מציאות להבדיל מחיזיון . ספרו של העיתונאי והשדר איש ירושלים האזרחי יצא בהוצאת מ ע ר כ ו ת ב- 1968 ומתאר בחן ובכישרון את שכונות העיר על בתי האבן שלהן, החצרות, הסמטאות, הרחובות, המגדלים וסלעי ההרים סביב להן 5 דן עומר לעומתו יוצא אל העיר תוך כדי שהוא מצהיר ש"לאבן יש נשמה" . מן המסיבה בשבת בבוקר, בשעת "צאת השמש כעין חשמל מתוך האש", כשהוא מחפש את הנשמה שיוחסה לאבני ירושלים, אך עבורו "ירושלים של היום חדלה מן האדם אשר נשמה באפו — כוסתה לה במרכבות-אש של חלום . " הוא משוטט חשוף ערווה ברחובות העיר כשהוא חולם על השר האשורי רבשקה הנושא נאום מול חומת העיר בימי המלך חזקיהו, מתגעגע אל חלומות הילדות שבהם תחת ברוש עלה נעצוץ ותחת הדס עלה סרפד מראש העין לקדרון ועד לנקבת ההר, ומקשיב לפעמוני הכנסיות הנותנים קולם על הרי יהודה וקוראים "שובו בנים שובבים", אך הוא מגלה כי כל העי...
אל הספר