איך שבים לשכון שוב בלשון שנטשה, ננטשה, הופקרה, התפקרה, נכבשה, התמסרה ? לשון שהפכה לשפתו של האחר, המעוול, או משתף הפעולה, או העומד מן הצד ; איך משתכנים בלשון שהיא גם בית-עור-אם, כפי שכתב דרידה, לשון המייצגת את שארית חוויית ההשתייכות, ההשתכנות, או את הבית שאני נושא עימי לכל מקום מרגע לידתי ועד רגע מותי ( כמעין עור שני שלי ) , אבל גם את חוויית ההפקעה, ההתמסרות, הכיבוש, ההפקרה, ההינטשות של הלשון, את לשוני שהפכה לשונו של האחר ( המעוול, המתנכר או משתף הפעולה ) ? איך מוצאים שוב כיוון ודרך בלשון שמתה ללא מוות, בלשונו של בלנשו, ונשארה במובן מסוים אולי כמו עקבה של עצמה או כמו שייר של עצמה ? איך תרים אחר כיווני נשימה בלשון ששבה ויצאה לאור היום לאחר מסע כמו אורפאי בממלכת השאול, כשהיא נושאת עימה את סודותיה : את מה שאסור היה לה להביט בו על מנת שתוכל לשוב ולעלות מהשאול ? את מה שהותירה מאחור בטרם "ניתן לה לצאת שוב" אל אור היום, אך גם את מה שאולי הצליחה למלט או להסתיר מפני הדיבור הממית, המפקיע או המבזה, ומפני אותו כיבוש אלים שביקש לנכס את כל-כולה, ליצור לשון "בלי אני ובלי אתה, רק הוא ולא יותר, רק זה, א...
אל הספר