מקבלת את השראתה מהרצון הזה לגרום לומר ( vouloir faire dire ) . עליו לעמוד גם בפיתוי לתת ל ק ול דימוי - ל ק ול אין התגלמות / אינקרנציה, לא בדמות האל ולא בדמות שליח כזה או אחר . אם יבקש לאכלס את עמדת הנמענות האתית של ה ק ול, הוא גם לא יוכל לעבור מ"אתה חייב" של היגד המחויבות ל"אני יודע" של היגד הידע, אלא במחיר דריסת ההיגד האתי והפיכתו להיגד קוגניטיבי ; הוא לא יוכל להפוך את ה"אתה חייב" ל"אני יכול" של היגד החופש ( אותו מהלך של קאנט המבסס את מושג האוטונומיה המוסרית ) . עליו להזכיר לעצמו שוב ושוב שהחוק אוסר עליו ואף מונע ממנו להזדהות איתו או להרוויח ממנו - במרחב האתי של ה ח וק ( כפי שליוטאר חושב אותו בתוך ומעבר ללוינס ולקאנט ) לא ייתכן כיבוש, לא תיבנה בו אימפריה, לא יקום בו רייך שלישי, לא תתכונן בו נחלת אבות מהים עד הירדן . ליוטאר מזהה ומתריע גם מפני הפיתוי האפשרי של נמען ה ק ול לנסות לבסס בדיעבד ( לבד או בעזרת הפילוסוף כבן לוויה מפרש ) את תחושת המחויבות שאוחזת בו על סיבה מקורית או על עבר קדום שמעולם לא היה נוכח . לנוכח פיתוי כזה הוא מזכיר לנמען האתי שהזמן האתי הוא הזמן של העכשיו, של היגד שבמ...
אל הספר