בשאלת מחויבותו ולהצדיק את הכרעתו . ליוטאר אינו פועל כאן רק כשומר הסף וכזקיף הדרוך שניצב על הגבולות הלשוניים של הסיטואציה . עניינו אינו רק בהרחקה של פרשנים, מנחים, או "מושיעים" מטעם עצמם או מטעם אחרים . באמצעות הדיון הלשוני של הדיפרנד הוא מכתר בהדרגה ובמכוון גם את מי שמוצא את עצמו אחוז בקול פנימי התובע את מחויבותו . הקביעה שלפיה מחויבות היא מצב אידיולקטי משליכה את האני הנקרא למחויבות במכוון אל אזור של דמדומים אתיים-לשוניים ומותירה אותו שם בבדידות תהומית ( מכוונת ) . מנקודת המבט האתית, הפילוסוף הליוטארי אינו יכול ואינו רשאי להציע לו קיצורי דרך, נתיבי מילוט או מסדים מרככים להיתלות בהם . חובתו הפילוסופית והאתית היא לבצר את חוויית הבדידות התהומית הזאת של האני שנקרא למחויבות, ולבאר לו שדווקא החוויה הזאת והתחושה שלו שהושלך אל מרחב מסוכן של דמדומים אתיים הן סימן שיכול לאותת לו על היפתחותה האפשרית של סיטואציה של מחויבות במובנה האתי . ליוטאר בונה כאן דרמה שמתפתחת בהדרגה, מערכה אחר מערכה, ומשליך לתוכה ( במכוון ) לא רק את הנמען האתי אלא במידה רבה גם אותנו, הקוראים-צופים בדרמה המתגלגלת הזאת . במקום...
אל הספר